יש לקבל את גרסת התובע ולקבוע כי אכן התובע נפגע כתוצאה מתאונה שאירעה במהלך עבודתו. נסיבות התרחשות התאונה: התובע עלה לשופל, נכנס לתוך תא הנהג והתניע אותו; אך לא הספיק לעשות בו שימוש באותו יום; שמשת השופל הקדמית הייתה מכוסה חומר שהצטבר מפעילות המגרסה, שלא אפשר לראות מבעד לשמשה; לפני שהחל בנסיעה יצא התובע מתא הנהג, נאחז במוטות של סולם שמותקן על השופל, דרך על מדרך וניקה את שמשה הקדמית באופן ידני. המדרך מצוי במפלס גבוה במעט מהכניסה לתא הנהג, מיד לאחר סיום פעולת הניקוי התובע "ירד" מדרגה אך לא התנתק פיזית מגוף השופל, החליק, נפל לרצפה ונפגע.
Picture of מאת: אריאלה גפן, עורכת דין

מאת: אריאלה גפן, עורכת דין

משרד עורכי דין תאונות דרכים

תוכן עניינים

לפניי תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה. לצד מחלוקות עובדתיות באשר לנסיבות התרחשות התאונה ומחלוקות בעניין גובה הנזק – מתעוררת השאלה האם האירוע בו נפגע התובע מהווה "תאונת דרכים" לפי משמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק פלת"ד).

רקע וטענות הצדדים

1. לטענת התובע, ביום 3.7.2012 הוא נפגע במהלך עבודתו באירוע שמהווה תאונת דרכים על פי חוק פלת"ד. בעת התאונה עבד התובע (בין היתר) כמפעיל ציוד מכני הנדסי בחברת דיזינגוף סחר בע"מ (להלן: המעסיקה), ועשה שימוש ב"שופל" – כלי הנדסי גדול המצויד בכף (להלן: השופל). לפי עדותו של מר יניב בוסקילה מנהל העבודה אצל המעסיקה, העבודה בוצעה באתר תבואה שמשתרע על כ- 13 דונם שמנוהל על המעסיקה ובו מאוחסנים דגנים שמיובאים מחוץ לארץ; האתר אף משמש אתר חירום למדינה (עמ' 11, ש' 24-20, כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם נאמר אחרת). באתר מצויה גם מגרסה גדולה שנמצאת בתוך מבנה (מחסן) סגור אך לו פתחים לרבות פתח לכניסת השופל (עמ' 15, ש' 5). השופל אותו הפעיל התובע מיועד לפעולות העמסה ושינוע של הדגנים ושפיכתם לתוך המגרסה לשם גריסתם (עמ' 11, עמ' 15) ולהעמסת סחורה לכלי הובלה שונים.

2. בכתב התביעה תיאר התובע באופן כללי כי תוך כדי ירידתו מהשופל, רגלו השמאלית נתקעה והוא נפל על הרצפה. בתצהירו (ת/3, סעיף 6) פירט התובע את נסיבות התאונה וציין כי הוא נתבקש על ידי המעסיקה להעביר חיטה לתוך המגרסה באמצעות השופל. התובע המשיך ופירט כך:

"ממש סמוך לתחילת עבודה זו, בסביבות השעה 9:10 אבק אשר היה במחסן שקע על זגוגית השופל שהייתה רטובה מטל ומנע ממני להמשיך לעבוד. השארתי את השופל מונע, פתחתי את דלת השופל ועליתי על גג השופל כדי לצאת ולנקות השמשה הקדמית. אחרי שסיימתי לנקות ורציתי לחזור אל תוך הקבינה, תוך כדי הירידה ובשל האבק הסמיך והרטיבות החלקתי ונפלתי מגובה של כשלושה מטרים על רצפת המחסן".

3. הנתבעת לא חלקה על כך שהיא ביטחה את השופל בביטוח אחריות לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בכתב ההגנה כפרה הנתבעת בעצם התרחשות התאונה והוסיפה וטענה כי ככל שתוכח התרחשות האירוע, אין הוא נופל להגדרת "תאונת דרכים", ועל כן לא קמה חובה לפצות התובע לפי חוק פלת"ד. נוסף על כן, הנתבעת התייחסה לטענות התובע באשר לגובה הנזק והוסיפה טענות בעניין, שבהן נדון בזיקה להקשר הרלוונטי.

4. לקראת בירור המחלוקות הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו שלושה תצהירים: תצהיר התובע; תצהיר אחיו – מר יאסר אחמד; ותצהיר מטעם גיסתו – גב' לובנה אחמד. כמן כן זימן התובע לעדות את מר יניב בוסקילה, מנהל עבודה אצל המעסיקה. הנתבעת ביקשה לזמן עדים לשם הצגת מסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות ומשרד הרישוי, ובעקבות החלטתי הוגשו תעודות עובד ציבור מטעם גורמים אלו. ביום 25.10.2020 התקיימה ישיבה לבירור העובדות, ובתום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. סיכומי הצדדים הוגשו והגיעה העת להכריע במחלוקות.

דיון והכרעה

5. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ועיינתי בסיכומי טענותיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל. לנוכח כפירת הנתבעת בעצם אירוע התאונה יש להכריע תחילה במחלוקת זו ולעמוד על נסיבות התרחשות התאונה. לאחר מכן, ועל רקע הקביעות העובדתיות בדבר נסיבות אירוע התאונה, תידון השאלה אם האירוע מהווה "תאונת דרכים". לבסוף נעבור לדון בשאלת היקף הנזק.

אירוע התאונה ונסיבותיה

6. לפני שננתח את הראיות, נבאר מספר נקודות שיש בהן כדי להקל על הבנת התמונה העובדתית ככלל וגרסת התובע בפרט. זאת נעשה בעיקר תוך הפניה לתיאוריו של מר יניב בוסקילה (להלן: יניב), מנהל העבודה באתר מטעם המעסיקה. יוער תחילה כי העד מסר עדות מפורטת וסדורה לגבי זירת התאונה וסדר הפעולות שנעשות בשגרה, בה בעת העד נמנע מלהוסיף פרטים שלא ידועים לו, מה שמשרה מהימנות לעדותו (ראו למשל עמ' 16, ש' 14-9). ניתן לומר כי אפוא כי העד מהימן, חף מכל אינטרס וניתן לסמוך על תיאוריו. הגם שבמהלך העדות התברר כי במהלך עבודתם המשותפת, בין העד לתובע שררו יחסים טובים וביניהם אף היו קשרים חברתיים (עמ' 11, ש' 24-35), אינני סבור כי יש בכך כדי להשליך את מהימנות דיווחיו של העד. כאמור, התובע ביצע עבודות שונות ובכלל זה הפעיל שופל שבאמצעותו שינע דגנים אל תוך מגרסה שנמצאת במבנה שמצוי באתר. יניב ציין כי במהלך שגרת העבודה על שמשות השופל מצטבר לכלוך שמקורו בין היתר בפעולת המגרסה ועל כן יש צורך לנקותו מעת לעת. לגבי אופן היווצרות הלכלוך, יניב הסביר כי המגרסה נמצאת במחסן מתוחם וסגור, ותוך כדי מילוי המגרסה בדגנים נוצר ענן של אבק, אשר שוקע על שמשות השופל. במקביל, במחסן יש פתחים לאוורור בגודל של כמטר על מטר. פתחים אלו מאפשרים הצטברות טל על שמשות השופל (עמ' 11, ש' 28-27). יותר מכך, לעיתים, כאשר הדגן שנגרס מכיל שמנים, כגון תירס או סויה, האבק הופך לעיסה שומנית (עמ' 15, ש' 34-33). לפיכך, נוצר צורך לנקות את השמשות לפני תחילת השימוש בשופל, בנוסף לפעולות ניקוי שוטפות במהלך היום, ניקוי באמצעות אוויר בסוף היום וניקוי שבועי (עמ' 15, ש' 10-1). ניקוי השמשות מתבצע על ידי הפעלת המגבים בשמשה הקדמית (עמ' 15, ש' 19), אך פעולה זו לא מספקת ולכן יש בשופל מטלית או נייר וכן משפריץ מים, אשר באמצעותם מבוצע ניקוי השמשות (עמ' 16, ש' 2). כמו כן, לפי תיאורו של יניב, בשמשות הצדדיות אין מגבים ולכן יש לנקותן ידנית (עמ' 15, ש' 20-19). באשר לאופן הניקוי הידני, הסביר יניב כי לצורך פעולת הניקוי צריך לצאת מתא המפעיל (הקבינה). מחוץ לתא הנהג יש סולם ובו ידיות אחיזה בהן נעזרים להחזקה תוך כדי ניקוי השמשות מבחוץ (עמ' 16, ש' 12-7; עמ' 17, ש' 15). יניב העיד כי יום לפני התאונה נפרקה סחורה של שברי סויה, מה שעשוי היה לגרום לאבק שהצטבר על השמשות (עמ' 13, ש' 2; עמ' 15, ש' 7). יצוין כי עדותו של יניב באשר לפעולות הניקוי התיישבה עם תיאוריו של התובע.

7. משהקדמנו והצבנו את הרקע לדברים, נעבור לדון בגרסת התובע, ונעיר כי לאירוע התאונה עצמו לא היו עדים, אם כי קיימות ראיות לגבי המעטפת החיצונית של גרעין האירוע. התובע העיד בבית המשפט כי נתבקש על ידי יניב להפעיל את המגרסה ובהמשך לבצע פעולות עם השופל. התובע הסביר בעדותו בבית המשפט כי הוא הניע את השופל אך השמשות היו מכוסות בלכלוך: עירוב של טל ואבק גרמו להצטברות חומר כמו "חמאה" כלשונו, על השמשות, שלא אפשר לו לראות מבעד לשמשות. בשל הצטברות הלכלוך לא ניתן היה לנקות את השמשה הקדמית באופן יעיל באמצעות המגבים. לפיכך, הוא עלה על ה"גג" לנקות את השמשה כדי שיוכל לנסוע. במהלך עדותו הבהיר התובע כי מה שכינה כ"גג" הוא משטח שנמצא ליד סולם המותקן על השופל שנמצא במיקום מעט גבוה ביחס לקבינה – מקום ישיבת הנהג. אשר לסולם – התובע הבהיר כי על השופל מותקן סולם שמהווה חלק בלתי נפרד ממנו, עשוי משני מוטות ובו מספר "דרגות". לקראת סוף הסולם, בחלקו העליון, יש מעין משטח קטן שמשמש מדרך – אותו כינה כאמור "גג". התובע כינה את המוטות "תופסן", וציין שבהן ניתן לאחוז כאשר דורכים על אותו "גג". התובע תיאר כי הוא פתח את הדלת כדי לצאת מהקבינה, תפס בידיו עם הסולם ועמד על המשטח (עמ' 24-22) והמשיך ופירט כך:

"על הגג היה מעין שמן של סויה מהשמן והלחות שהחליק ואז החלקתי והרגל נשארה תפוסה על המדרגות של הסולם. רגל אחת הייתה על הסולם ורגל שנייה הייתה על הגג. זה היה כאשר ירדתי, כשהייתי על הגג ניקיתי את השמשות. אני לא יכול לעלות כולי על הגג, אז תפסתי בסולם כדי לנקות את השמשה הקדמית. לא הספקתי לעשות את האחורית. כשאני ירדתי, הרגל שלי הייתה על הסולם ורגל שנייה הייתה על משטח הברזל ואז נפלתי" (עמ' 23, ש' 12-6).

לתובע הוצגה במהלך חקירתו הנגדית תמונת הדמיה של שופל (סומנה נ/1) והתובע התבקש לסמן את המיקום בו עמד כאשר ניקה את השמשה. התובע הסביר כי השופל עליו נהג הוא גבוה יותר מהשופל שנראה בתמונה, וכי ליד המראה הצדדית (בצד השמאלי, של הנהג לפי סימון התובע – מ"ע) יש מוט שיורד כלפי מטה ומתחתיו יש לוח שעליו דרך התובע (עמ' 24, ש' 19-16, 30).

8. לא אכחד. למקרא (וגם למשמע) עדות התובע בבית המשפט, ניתן להתרשם כי עדותו הייתה מבולבלת, הוא הרבה להשתמש בביטוים לא אחידים, לא שמר על רצף הסיפור העובדתי ודילג מנקודה לנקודה. ברם, אין לזהות את האלמנטים הללו עם אי מסירת אמת ואין לזקוף את הדברים לחוסר מהימנות גרסת התובע. אין אנו עוסקים בניתוח טקסטואלי של העדות או בכישוריו הסיפוריים של התובע, אלא בקביעת מהימנות. מלאכה זו מורכבת ולא תמיד נגזרת מהאופן הוורבלי בו בעל דין או עד מוסר את עדותו. הרושם שעלה מעדות התובע בבית המשפט כי גרסתו לפיה נפל במהלך פעולת ניקוי השמשות היא גרסת אמת. קשה להתחקות אחר הסיבות שגרמו לאופן בו נמסרה העדות. ייתכן והמדובר בעניין הטבוע בנתוניו האישיותיים של התובע – וכפי שנפרט עולה כי התובע סובל מקשיים קוגניטיביים; ייתכן וניתן לזקוף את הדברים לריחוק הזמן מאז התאונה ועד למתן עדות – יותר משמונה שנים; ייתכן והדבר נעוץ במצבו הנפשי והטראומה (ולו הסובייקטיבית) שחווה הן מהתאונה והן מאירועים שהתרחשו בחייו (ולנושאים אלו נתייחס בהמשך). על רקע האופן בו התובע מסר את עדותו, וכן על רקע הדיון בשאלות הנזק והקשיים המתעוררים שם, הזהרתי את עצמי ושבתי ובחנתי את הראיות. גם לאחר אלה, מבט על גרסת התובע, התרשמות מעדותו ומיתר הראיות שהונחו לפניי, אותן נפרט בהמשך, הביאוני למסקנה שיש לקבל את גרסת התובע.

9. אכן, נקודת המוצא כי לגבי רגע התרחשות התאונה עצמה ניצבת עדותו של התובע בדד, אולם לצד עדות זו, קיימות ראיות נוספות במעטפת הרחבה יותר של ההתרחשויות, ובכלל זה עדותו של העד – יניב, שהגיע מיד לאחר קרות התאונה בעוד התובע שרוע על הרצפה לאחר נפילתו. בהינתן עדותו של יניב, ספק אם ניתן לראות במקרה כמשתייך לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) – ולא נעלם מעיני כי בסיכומיו, התובע יוצא מתוך נקודת מוצא כי חל סעיף 54 לפקודת הראיות. אפילו נאחז בשביל שמתווה סעיף 54 לפקודת הראיות, יובילנו לאותה תוצאה. בהקשר ליישום סעיף 54 לפקודת הראיות, לעמדתי, יש להבחין בין מקרים בהם הטענה העובדתית הנטענת על ידי התובע – שעדותו עומדת כעדות יחידה – יכולה להיתמך בעד שבשל מחדל לא הובא על ידו, לבין טענה עובדתית שמבחינה אובייקטביית אין בנמצא עדים שיכולים לתמוך בה, או קיימים עדים (או ראיות) שלא ניתן היה להציגם מסיבות אובייקטיביות.

10. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי בהודעת התובע שנגבתה במהלך חקירתו במוסד לביטוח לאומי מיום 23.5.2019, שצורפה לסיכומי התובע, נשאל אם היו עדים לתאונה וציין, כי מלבד יניב נכח איש אחזקה וניקיון בשם קובי, שעבד איתו וראה אותו נופל, אך אותו קובי לא הובאו לעדות. לפיכך, ביקשה הנתבעת לראות בכך מחדל שעשוי לדון את גרסת התובע לשבט. אינני רואה לתת משקל משמעותי לטענה זו. אפרט.

אותה חקירה אליה מפנה הנתבעת היא חלק מאסופת מסמכים שנתקבלו לאחר שהנתבעת זימנה נציג מהמוסד לביטוח לאומי כדי שיבוא ועמו המסמכים. הגם שהזימון נשלח לפני שמיעת הראיות – המסמכים לא נתקבלו עד למועד בו נשמעו העדים (ראו החלטתי בתום הישיבה מיום 25.10.2020). לפיכך, קבעתי כי הנתבעת תהיה רשאית להגיש את המסמכים, לא לפני שתינתן אפשרות לתובע להביע עמדתו ולהתנגד להגשתם. התובע לא התנגד להגשת המסמכים ואף עשה שימוש בחלק מהמסמכים בסיכומיו. המסמכים התקבלו אמנם כראיה בתיק, אולם מצב דברים זה אינו חזות הכל שכן יש לבחון את משקל הראיות. בהינתן השלב בו נתקבלו המסמכים, לא ניתנה לתובע הזדמנות להגיב לאמור בהם משום שלא עומת עם תוכנם בחקירה נגדית בבית המשפט, ומכאן שכוחם הראייתי מוגבל. כמו כן, התובע זימן לעדות את יניב שהוזכר בנשימה אחת עם אותו קובי. לזאת יש להוסיף כי בעוד שההודעה נגבתה בשנת 2019, בתביעה לקבלת דמי פגיעה שהתובע הגיש עוד בשנת 2012 (צורף לתצהיר התובע) נפקד שמו של אותו קובי כעד ורק יניב הוזכר.

11. ובחזרה לגרסת התובע. לצד עדותו של התובע, ניצבות ראיות נוספות אשר מאפשרות לטעת ביטחון מספק ולהוביל למסקנה, כי גרסת התובע בכל הנוגע לגרעין ההתרחשות (הנפילה מהשופל) – היא גרסה מהימנה שניתן לבסס עליה ממצאים. אסקור להלן ראיות אלו.

ראשית – עדותו של העד יניב. העד אמנם לא ראה את אירוע התאונה, אך הגיע מיד למקום האירוע לאחר שהתובע הזעיק אותו. יניב העיד כי התובע ביקשו להגיע בדחיפות ולאחר שהגיע למקום ראה את התובע "זרוק על הרצפה והשופל היה מותנע" ורגלו השמאלית של התובע הייתה על המדרגה האחרונה (עמ' 13, ש' 22-19). יניב ציין כי כיבה את השופל ופינה את התובע לבית חולים (עמ' 13), ובדרך סיפר לו התובע על התרחשות התאונה (עמ' 13, ש' 7-6, 28-25). אינני מתעלם מכך שהתובע העיד כי הוא נפל בעודו עוסק בניקוי השמשה הקדמית, ואילו יניב סבר כי התובע נפל בעודו מנסה לנקות את השמשה שבצד שמאל (עמ' 16, ש' 33, 35). יניב לא היה עד לאירוע התאונה ועדותו הייתה מכלי שני; זאת ועוד, ייתכן ויניב זקף בטעות פרט זה לדברים שקלט מהתובע, בעוד שלאמתו של דבר זו מסקנתו, מכך שהוא ראה את התובע שרוע בצד השמאלי של השופל. מכל מקום אין בשוני זה כדי לפגום בתמונה הכללית. במידה מסוימת חוסר ההתאמה המלא בעדויות יניב לעומת התובע, עשוי להגביר את הערכת בית המשפט למהימנות הגרסה.

שנית, גרסתו של התובע מצאה ביטוי בתיעוד הרפואי שנערך סמוך לאחר התאונה. כידוע, לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים, שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה, יש משקל ראייתי (ראו ריכוז הפסיקה בת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017)). במסמך סיכום ביקור במיון בית חולים רמב"ם מיום התאונה (נספח א3 במכלול ת/3) צוין באופן כללי כי: "היום בעבודה נפל ממטר נחבל". לצד תיאור כללי זה, בתעודה רפואית לנפגע בעבודה שנערכה גם היא במיון בבית חולים רמב"ם ביום התאונה, צוין – "נפל משופל" (נספח א1 במכלול ת/3), כך שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה (עמ' 2) כי "אין אזכור לנפילה מכלי רכב". "סיפור המסגרת" לפיו התובע נפל משופל צוין כבר ביום הפגיעה, וברי שאין לצפות למצוא בתיעוד הרפואי הראשוני פרטים לגבי דקדוקיה של התאונה, משל היה מדובר בתצהיר או בעדות בבית המשפט. בשלבים מתקדמים יותר, נוצק תוכן נוסף לתוך סיפור המסגרת, והעיקר הוא כי הפרטים הנוספים אינם סותרים את הפרטים שצוינו בבית החולים אלא משלימים אותם. במסמך שנערך על ידי המעסיקה שמיועד לקבלת טיפול רפואי (טופס בל/250 – נ/2) צוין כי: "בעת ירידה במדרגות של שופל / טרקטור העובד החליק ונפל על הרצפה" (במסמך לא צוין תאריך אך ניתן להניח כי נערך סמוך לאחר התאונה; יוער כי הנוסח המצוטט בסיכומי הנתבעת בעמ' 2 לא מדויק). גרסה מפורטת יותר לגבי נסיבות התאונה מצאה ביטוי בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, שנערך ביום 09.08.2012, שבו צוין: "תוך כדי עבודה כמפעיל טרקטור ושופל ובעת ירידה מהשופל נתקעה רגל שמאל ונפלתי על הרצפה" (נספח א1 במכלול ת/3). אמנם במסמך אחד צוין כי התובע "החליק" ובשני צוין כי רגלו "נתקעה", אך אינני רואה בשוני זה ביטוי לחוסר מהימנות. ייתכן והסבר לכך ניתן למצוא בדבריו של העד יניב כי לאחר שהתובע החליק רגלו נתקעה במדרגות.

12. פועל יוצא מהניתוח שהובא לעיל, שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי התובע הציג טענות עובדתיות חלופות או כי הרחיב את חזית המחלוקת. הליך בירור העובדות נועד מטבעו לחדד עוד יותר את הנסיבות ובמהלך זה לא מן הנמנע כי יתווספו פרטים ויתחדדו דקויות שונות, אך כל עוד פרטים אלו לא חורגים מהמסגרת הכללית שנקבעה בכתבי הטענות אין בכך כל פסול. עניין אחר הוא הסתירות בגרסה – ובכך אדון מיד.

13. לא נעלמו מעיני טענותיה של הנתבעת לגבי תיאורים נסיבתיים שונים להתרחשות התאונה שנמסרו בהזדמנויות שונות, בין היתר על ידי התובע עצמו (ראו גם סיכומי הנתבעת בעמ' 3-2). אכן, פה ושם התגלו סתירות בגרסת התובע, שאינני סבור כי יש בהן כדי לפגום במהימנות התיאורים שמסר בבית המשפט. כך למשל, בעוד שבתצהיר ציין כי הוא נתבקש להעביר גרעיני חיטה מהמחסן למגרסה (סעיף 5); בעדותו בבית המשפט ציין כי הוא נתבקש להעמיס משאית לאחר הפעלת המגרסה. שוני זה ניתן לזקוף לסיבות שונות שחלקן מיניתי בפתח פרק זה. ניתן להדגיש את הזמן הממושך שחלק מאז התאונה ועד למתן העדות; ותעתועי וחולשת הזיכרון האנושי.

חלק מן הסתירות אליהן הפנתה הנתבעת לאו סתירות הן. אינני רואה סתירה בין תשובת התובע בתצהיר התשובות לשאלון (הוגש וסומן נ/4; שאלה 54), לפיה פתח את הדלת על מנת לצאת ולנקות את השמשה, לבין הפירוט שנתן בתצהירו לגבי כך שהוא עלה על המדרך כדי לנקות את השמשה; לגבי סדר הפעולות המדוייק שביצע לצורך ניקוי השמשה; ולגבי העובדה כי בתום ניקוי השמשה רצה לחזור אל תא הנהג. כמו כן, אינני סבור כי קיימת סתירה בין דברי התובע בתצהירו (סעיף 6) לפיהם למזלו נפל בחלק הקדמי של השופל ולא לתוך המגרסה, לבין עדותו בבית המשפט בה תיאר כי נפל מצדו השמאלי של הכלי (עמ' 24, ש' 19-16, 30). כעולה מתמונת ההמחשה שהוצגה במהלך שמיעת הראיות, תא הנהג מצוי בקדמת הכלי, והסולם מצוי בצד שמאל. את הדברים יש להבין על רקע נפילת התובע בצד הקדמי שמאלי של השופל.

התובע טופל על ידי פסיכולוג. לטענת הנתבעת, בפני הגורם הטיפולי הציג התובע גרסה לפיה הוא נהג בשופל, שפך חומר לתוך מגרסה, ובעת הירידה, החליק ונפל כתוצאה מאבק סמיך שטשטש את ראייתו (סיכום טיפול פסיכולוגי מיום 10.7.2015 צורף לתצהיר התובע ת/3). אינני בטוח שמדובר בסתירה, שכן לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי טשטוט הראיה מיוחס למצב הדברים בו הלכלוך כיסה את השמשה; ייתכן שהדבר אף נובע מפער בין תרגום הדברים מערבית (שפת אמם של התובע והפסיכולוג, כך ניתן להסיק משמו) והעלתאם לכתובים בעברית.

14. המסקנה היא שאני מקבל את גרסת התובע וקובע כי אכן התובע נפגע כתוצאה מתאונה שאירעה במהלך עבודתו. כעולה מן הראיות, אלה נסיבות התרחשות התאונה:

(-) התובע עלה לשופל, נכנס לתוך תא הנהג והתניע אותו; אך לא הספיק לעשות בו שימוש באותו יום.

(-) שמשת השופל הקדמית הייתה מכוסה חומר שהצטבר מפעילות המגרסה, שלא אפשר לראות מבעד לשמשה.

(-) לפני שהחל בנסיעה יצא התובע מתא הנהג, נאחז במוטות של סולם שמותקן על השופל, דרך על מדרך וניקה את שמשה הקדמית באופן ידני. המדרך מצוי במפלס גבוה במעט מהכניסה לתא הנהג, מיד לאחר סיום פעולת הניקוי התובע "ירד" מדרגה אך לא התנתק פיזית מגוף השופל, החליק, נפל לרצפה ונפגע.

המשימה שעומדת לפנינו כעת היא לדון בשאלה אם על פי הנסיבות הללו ב"תאונת דרכים" עסקינן.

האם האירוע מהווה תאונת דרכים?

15. אין צורך לחזור ולהציג את הפסיקה בנושא מבראשית ונתמקד בסוגיות העולות מטיעוני הצדדים. כעולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת היא בשאלה אם פגיעת התובע עונה על הגדרת "תאונת דרכים", ובאופן ממוקד יותר – האם האירוע עונה ל"הגדרת הבסיסית". נזכיר כי לפי סעיף 1 לחוק פלת"ד '"תאנות דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" – וזוהי ההגדרה הבסיסית. לצד הגדרה זו, קיימים תיאורים להתרחשויות נוספות שיכולים להיחשב "תאונות דרכים" – חזקות מרבות – לצד התרחשות שמוצאת מגדר ההגדרה, וכל אלה לא מענייננו בתיק זה (לגבי שלבי הבחינה אם אירוע הוא תאונת דרכים ראו: ע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996)).

16. זירת המחלוקת במקרה שלפנינו מצויה אך ורק ב"הגדרה הבסיסית", קרי, האם פגיעת התובע הייתה עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בסעיף 1 חוק פלת"ד מוגדר שימוש ברכב מנועי כלהלן:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

17. שלושה דרכי שימוש טוענים לכתר: "טיפול דרך"; ירידה מרכב/כניסה לתוך רכב; "נסיעה". התובע טען בסיכומיו כי ניקוי השמשה מהווה "פעולת הכנה חיונית לצורך ביצוע הנסיעה" וכן כי ניקוי השמשה מהווה "טיפול דרך". מנגד, הנתבעת טוענת כי אין המדובר במצבים של "ירידה מרכב" ו"טיפול דרך". לעמדתי, בזיקה לקביעות העובדתיות, לא ניתן לראות את האירוע כ"טיפול דרך". עם זאת, המדובר בשימוש שיכול להיחשב כמצוי במתחם השימוש שבין כניסה/ירידה ואף יכול להיחשב כחלק אינטגרלי מפעולת הנסיעה עצמה. יוער כי בסיכומיו לא טען התובע באופן מפורש לשימוש של ירידה/כניסה, אך חרף זאת אינני רואה מניעה לקבל את התביעה על בסיס הקביעה כי מדובר בדרך שימוש זו. זאת, משום שהקביעה נשענת על בסיס עובדתי שהוכח על ידי התובע (השווה ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992); ע"א 2159/19 דיוה נ' סבן (פורסם בנבו, 9.3.2020)). כמו כן, הדיון בטענות המשפטיות מצוי בגזרה תחומה של דרכי השימוש שמצויות כולן תחת הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק פלת"ד, וממילא קיימת זיקה בין דרכי השימוש, שלעיתים אף מגיעה לטשוט תחומים. נעבור אפוא לדון בדרכי השימוש אשר על הפרק.

"טיפול דרך"

18. נסיבות התרחשות התאונה מוליכות למסקנה שפגיעת התובע לא נופלת לגדר השימוש שעניינו "טיפול דרך" (ראו באופן כללי רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 4.2.2009) (להלן: עניין נביל); ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.2010) (להלן: עניין דהן); רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (פורסם בנבו, 16.6.2010) (להלן: עניין ספנייב)). בעניין נביל נדונו היסודות הנדרשים כדי שפעולה תיחשב טיפול דרך ולצורך הדיון הזכיר בית המשפט העליון שלושה מבחנים: המבחן הגאוגרפי – לפיו נדרש כי הטיפול או התיקון יתרחש בדרך, דהיינו: מרגע העלייה לרכב למטרת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. נגזרת ממבחן זה התובנה כי טיפול הנעשה בבית או בחצרים של מקום העבודה אינו "טיפול דרך". נוסף על התנאי שהטיפול יתבצע לאחר היציאה לדרך, נדרש כי הטיפול יהא עקב אירוע פתאומי וכי המדובר בפעולה הכרחית כדי לאפשר את הנסיעה (עניין נביל; ע"א 8090/16 ‏‏אוחנה נ' פלונית, פסקה 14 (פורסם בנבו, 22.10.2018)). מבחן נוסף הוא מבחן "המהות", שעוסק בסוג הטיפול שבוצע ברכב. לפי מבחן זה המדובר בטיפול ותיקון שנוהגים לעשות בדרך ולא נזקקים בו בדרך כלל למוסכים ולבעלי מקצוע. המבחן השלישי הוא מבחן הזמן – לפיו יש צורך בקיומה של סמיכות זמנים בין הטיפול לפעולת הנסיעה או שהתרחשה במהלכה. לגבי מבחן זה הבהיר כב' השופט עמית כי "המדובר במבחן שונה מדרישת הפתאומיות, באשר גם תקלה פתאומית יכול ותתרחש שלא בסמיכות זמן לנסיעה או למהלך הנסיעה" (עניין דהן). בעניין ספנייב הוסף תנאי נוסף והוא כי תיקון או טיפול הדרך חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו.

19. לפנינו פעולה שניתן להכניסה תחת המצבים של טיפול ולא תיקון, שכן בשונה מתיקון "הטיפול הוא לאו דווקא תוצאה של תקלה ותחומיו מדויקים פחות" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 222 (מהדורה 4, 2011) (להלן: ריבלין)). עם זאת, לא ניתן לראות בפעולת ניקוי השמשות כטיפול דרך על פי משמעות הביטוי בחוק פלת"ד. כדי שפועלה תיחשב טיפול דרך נדרש שהפעולה תהיה עקב מאורע או צורך פתאומיים. כפי שנקבע בעניין נביל "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (עניין נביל, פסקה 14). גם העד יניב וגם התובע העידו כי ניקוי שמשות השופל היה חלק משגרת יום, ופעולה זו בוצעה מדי יום בצורות שונות, בשל האבק שמצטבר על השמשות מפעולות השינוע והגריסה של הדגנים. זאת ועוד, לא ניתן לומר כי הטיפול בוצע בדרך. אכן, נסיעת השופל הייתה מוגבלת מראש למתחם מוגדר וקבוע, לפיכך עולה שאלה אם נסיעת השופל בתוך המתחם יכולה לענות, כהגדרה על המבחן הגיאוגרפי. אך, גם אם נאמר כי יש להתאים את רכיב הנסיעה לתנאיו הפיזיים של המקום ולהביט על הדברים באופן יחסי, השופל לא החל בנסיעה ולא ניתן לומר כי מדובר בטיפול שנתעורר לאחר שהושפל נסע. במילים אחרות, הטיפול בוצע בנקודת היציאה של השופל אל היעד ולפני צאתו לדרך, מה שעשוי להחשיב את הפעולה כ"טיפול בית". טיפול כזה אינו "טיפול דרך" במובן חוק פלת"ד.

כניסה לרכב/ירידה מרכב

20. נזכיר כי התובע נכנס לתא הנהג, התניע את השופל, יצא מהתא כדי לנקות את שמשת השופל מיד עם תום פעולה זו ובזמן "ירידתו" הוא החליק ונפל (לדיון בשימוש שעניינו כניסה לרכב וירידה ממנו ראו באופן כללי ריבלין עמ' 185-179). נזכיר עוד כי בכל אותן פעולות, התובע היה "על" השופל ולא ניתק ממנו פיזית. אמנם התובע השתמש בביטוי "ירידה", אך קירוב המבט לגרסתו מלמד כי הירידה הייתה פעולה שנועדה להביא את עצמו למצבו בו הוא יכול להיכנס בחזרה לתא הנהג. מהראיות לא הוברר בצורה מספקת אם לצורך הכניסה לתא הנהג היה צריך לרדת לגמרי מהשופל או לרדת לגובה נמוך, בעודו על הסולם, כדי להיכנס לשופל. כלומר, האם עניין לנו בירידה מהשופל או בכניסה חוזרת לתא הנהג. מבחינה אנליטית אני נוטה יותר למחשבה כי הפעולה שביצע התובע קרובה יותר לכניסה לרכב ולא לירידה ממנו, שכן על פי האמור בתצהירו הוא היה בתהליך הכניסה (חזרה) לתוך תא הנהג. לעמדתי, בין אם כך ובין אם כך, התוצאה אחת.

21. נפתח את הדיון בכך, שלפנינו כלי רכב ששונה מכלי רכב פרטי. הפסיקה הכירה בכך שבחינת השימוש של כניסה לרכב צריכה להיעשות בראי אופי הרכב הפיזי ותכליותיו (ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 12 (פורסם בנבו, 17.3.2014)). תהליך הכניסה והירידה משופל הוא אחר מאשר ברכב פרטי. כאן התהליך מורכב יותר. בשל מימדי השופל, הנהג צריך לעלות על סולם המותקן על גוף השופל ולהיכנס לקבינה, ולרדת באותה דרך. בניגוד לפעולות הירידה והכניסה שנעשות ברכב פרטי, הכניסה לרכב השופל מורכבת יותר ומצריכה מגע פיזי ממושך יחסית עד שהנהג מגיע אל תא הנהג שהכניסה אליו מהווה השלמת הכניסה אל הרכב.

22. עוד נעיר כי העובדה כי לפני פגיעת התובע הוא נכנס לתא הנהג, התניע את השופל ויצא ממנו, לא סותרת את העובדה כי התובע נפגע במהלך כניסתו, שכן אין כל מניעה לראות בכניסה ״חוזרת״ כשימוש ברכב. בדומה, מצב בו אדם נכנס לרכב, מתניע אותו ויוצא ממנו, לא שולל את האפשרות כי פגיעתו תוך כדי כניסתו החוזרת תהא "כניסה" במובן הגדרת השימוש (השוו הנסיבות בעניין רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.9.2006)).

23. בעניין פלוני (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.5.209)) דנה כב' השופטת וילנר בתיחום גבולותיה של פעולה הכניסה לרכב והירידה ממנו. לצורך כך דובר בשתי דרישות מצטברות לבחינה השאלה אם שימוש מסוים נופל לגדר כניסה לרכב או ירידה ממנו. המבחן הראשון הוא מבחן טכני ששם את הדגש על המגע הפיזי בין המשתמש לבין הרכב (שם, פסקה 23. ראו גם ריבלין, עמ' 180). לפי מבחן זה, הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין הנכנס לבין הרכב, והירידה ממנו מסתיימת כאשר רוכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. המבחן השני הוא מבחן מהותי, אשר בוחן "אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו" (עניין פלוני, פסקה 24). לפי מבחן זה, בהתקיים המבחן הטכני, כלומר כאשר "הפעולה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו", יש לערוך בחינה מהותית. לפי הפסיקה בעניין פלוני בחינה זו זהה למבחן שנקבע בעניין ינטל (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (פורסם בנבו, 29.10.2007)) לצורך בחינת השימוש שעניינו נסיעה, לאמור: רק פעולות שהן חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים אלו ייחשבו שימושים מוכרים בגדר חוק פלת"ד.

24. במקרה שלפנינו לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיים המבחן הטכני של המגע הפיזי בין התובע לבין השופל, והמחלוקת היא לגבי המבחן המהותי. כפי שצוין, המבחן המהותי זהה – כך לפי הגישה המצמצמת בעניין פלוני – למבחן הננקט לבחינת השאלה האם דרך השימוש היא "נסיעה". לפיכך בנקודה זו, נעבור להציג את הקווים לדמותה של דרך השימוש – "נסיעה", ולאחר מכן נשוב לדון בשתי דרכי השימוש.

"נסיעה"

25. בית המשפט העליון פסק כי "הדיבור" נסיעה ברכב הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדיי באופן שניתן לכלול בו מצבים רבים אשר על פי המבחן התחבורתי יש לראותם כלולים בשימוש (ריבלין, עמ' 172; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475 (1996) (להלן: עניין דראושה)).

26. בעניין נביל (פסקה 6) נדונו גבולותיה של דרך השימוש שמתבטאת בנסיעה ונקבע כי גם פעולות שאינן נסיעה בפועל עשויות להיכלל בה, לצד זאת נקבע מבחן – מצומצם – לתיחום גבולות הנסיעה. בית המשפט ציין דברים אלו:

"אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו".

עוד לפני פסק הדין בעניין נביל נקבעו בעניין ינטל דברים אלו:

"פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (עניין ינטל, פסקה 7).

27. ניתן אפוא לסכם כי כדי שפעולה תיחשב נסיעה ברכב היא צריכה לעמוד בשתי דרישות: הדרישה הראשונה, כי תהיה זו פעולה חיוניות במובן ה"פיסי" לביצועה של הנסיעה, כלומר פעולה אשר הימנעות מביצועה תיצור "חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה". פעולות אלה הן פעולות כגון התנעת הרכב, שחרור הבלם, שילוב הילוך, וכיוצא באלה. ודוק: הדרישה היא לחסם פיסי שמונע את התחלת הנסיעה ולא חסם נורמטיבי (כמו למשל פעולה שתקנות התעבורה מחייבת נקיטתה לפני הנסיעה או במהלך הנסיעה). שנית, כעולה מעניין ינטל, על הפעולה המועמדת להיחשב כ"נסיעה" להיות "חלק טבעי ואינטגרלי" מהנסיעה, ובחינה זו נעשית בזיקה לקרבה בזמן ובמקום ותכלית הנסיעה. נוסף לעמדה ההתחלתית המצמצמת שננקטה בעניין נביל וינטל, בעניין פלוני ננקטה גישה מצמצת עוד יותר באשר נקבע כי שתי הדרישות הן דרישות מצטברות (עניין פלוני, פסקאות 21-20).

28. לצורך המחשת הדברים והצבת המקרה שלפנינו בהקשר הנכון, נציין דוגמאות של מקרים שנדונו בפסיקה ובספרות. פעולת כגון פתיחת הדלת, התנעת המנוע, ואפילו מצבים של עצירה עשויים להיחשב נסיעה, אף אם אין הם המובן "הטבעי" של נסיעה ברכב (ריבלין, עמ' 174-173). מנגד, פעולות כגון פתיחת חלון וסגירתו, הפעלת מזגן, הזזת כיסא, ניקוי הרכב וטיפול אחר בו שאינו טיפול דרך; כל אלה אינם באים בגדרה של נסיעה (ריבלין, עמ׳ 176). בעניין נביל נקבע כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב"; בעניין ינטל נקבע כי סריקה ביטחונית הנעשית על-ידי נהג אוטובוס לפני תחילת הנסיעה אינה נחשבת "נסיעה ברכב"; ובעניין דראושה נקבע כי החלפת חלקים המורכבים על גבי טרקטור לצורך המשך העבודה גם היא אינה "נסיעה ברכב". בפסק הדין שניתן ברע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145 (1999) (להלן: עניין תעבורה)), נדון המקרה הבא: הנפגע שימש נהג של רכב משא בעל שתי קומות המוביל מכוניות. לפני הורדת המכוניות נדרש לשחרר בלם מכני חיצוני הנמצא ליד כל אחד מגלגלי המכוניות. התובע נפגע בעת שהתכופף בניסיון לשחרר את הבלם החיצוני, איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה. בית המשפט העליון קבע כי "אין מניעה עקרונית לכך כי פעולה, דוגמת שחרור הבלם החיצוני קודם הכניסה לרכב, תחשב כ'שימוש ברכב למטרות תחבורה', שכן בלעדיה אין כניסה ואין יציאה. השחרור מהווה פעולה אינטגרלית לנסיעה לא פחות מהכניסה לרכב". פסק הדין בעניין תעבורה נוקט גישה מרחיבה מאוד אשר זכתה לביקורת בספרות (ריבלין, עמ' 175), ונראה כי אין היא הגישה השלטת כיום בפסיקת בית המשפט העליון.

29. חיפשתי ולא מצאתי בפסיקת בית המשפט העליון ואף בערכאות הדיוניות, דיון במקרה דומה למקרה שלפנינו, בו אדם נפגע עקב/במהלך ניקוי שמשת כלי הרכב שמנעה ראות. ניתן להפנות למקרים הבאים בהן הוזכר העניין: ת"א (שלום נצרת) 47602-11-12 פלוני נ' אחי שירותי טרקטור והובלה בע"מ (פורסם בנבו, 20.9.2016) – שם נדון מקרה דומה אך בית המשפט קבע כי מבחינת עובדתית לא הוכח כי כתנאי לתחילת הנסיעה, היה אכן הכרחי, לנקות את השמשה; ת"א (שלום צפת) 51298-10-15 פלוני נ' אחים חאטר – עסקים 1996 בע"מ (פורסם בנבו, 17.5.2017); ת"א (שלום ת"א) 49907/07 מלוביצ'קו נ' א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (פורסם בנבו, 17.12.2008) – בו הוכר השימוש אך התביעה נדחתה בשל העדר קשר סיבתי; ת"א (שלום עפולה) 1829-07-11 ליס נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ, [פורסם בנבו] שם נדונה השאלה בהקשר של טיפול דרך; ת"א (שלום הרצליה) 167828-09 סטמבולסקי נ' איילון בע"מ (פורסם בנבו, 19.2.2012); ת"א (שלום י-ם) 18875/01 עשהאל נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.2004)). לבסוף ניתן להפנות לת"א (שלום חיפה) 17323/99 שלום נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 5.6.2001)) בו העירה כב' השופטת וילנר (בשבתה בבית משפט השלום) כי ייתכן וניקיון שמשה ייחשב לייעוד תחבורתי, להבדיל מטיפול בהחלפת מספר הקו על ידי נהג אוטובוס ציבורי – שזה המקרה שנדון באותו עניין; ראו גם פסק הדין בערעור על פסק דין זה: ע"א (מחוזי חיפה) 2351/00 אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שלום (פורסם בנבו, 21.7.2002)).

30. הנה אם כן, הן לצורך השימוש שעניינו נסיעה והן לעניין בחינת השאלה אם השימוש מצוי מבחינה מהותית במתחם שבין כניסה-ירידה, נדרש שהפעולה תהיה חיוניות במובן ה"פיסי"לדרכי השימוש, ומהווה חלק טבעי ואינטגרלי. השאלה אפוא אם האירוע שלפנינו עונה על הגדרות אלו? לעמדתי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

ניקוי השמשה – האם פעולה אינטגרלית וחיונית במובן הפיזי?

31. כפי שצוין, הפעולה במהלכה נפגע התובע נופלת לדרכי השימוש של כניסה/ירידה וכן של נסיעה, זאת משום שיש לראות את פעולת ניקוי השמשה, בנסיבותיו של מקרה זה, כפעולה חיונית במובן הפיזי ומהווה חלק טבעי ואינטגרלי מדרכי שימוש אלו. אסביר.

32. בזיקה לקביעה העובדתית, הלכלוך אשר הצטבר על השמשה לא רק שהפריע לתובע בביצוע פעולה הנהיגה ולא היה בבחינת פעולה אסתטית, אלא שהלכלוך לא אפשר לתובע לראות כלל. אמנם, מבחינה פיזית יכול היה התובע לשלב הילוך ולנסוע בשופל באופן "עיוור", אך לעמדתי זו תפיסה שלא מתיישבת עם הביטוי "חסם פיזי" כפי שבא לידי ביטוי בפסיקה. בשונה מהנסיבות בעניין נביל, בהן התובע עסק בקשירת מטען כדי להסיר סיכון תעבורתי, כאן הפעולה שבוצעה מילאה אמנם צורך בטיחותי, אך הייתה מעבר לכך והיוותה הסרת חסם "פיזי" ממש לתחילת הנסיעה. לפיכך, פעולת הניקוי בנסיבות המקרה, נכללת בין הפעולות שביצוען חיוני לנסיעה.

33. ניקוי השמשה היא אף חלק טבעי ואינטגרלי מדרכי השימוש של נסיעה ונופלת באופן מהותי במתחם כניסה- ירידה מהרכב. פעולת הניקוי בוצעה סמוך לפני שהתובע התכוון לנסוע בשופל ואף לאחר שהתניע את השופל ועל כן ביצועה בשלב זה היה הכרחי. אמנם, ניתן להקשות, כי באותה מידה ניתן היה לבצע את הפעולה לפני העלייה לתא הנהג, לפני התנעת השופל ושלא בקשר לשימוש בשופל או לנסיעה בו. לפיכך – כך ניתן להמשך ולהקשות – מבחינת סדר הפעולות, אין הכרח שהפעולה תהיה אחת מבין סדרת הפעולות הנעשות לשם הנסיעה (בדומה להתנעת הרכב או שחרור בלם היד). ברם, אינני סבור כי יש בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי הפעולה בוצעה כחלק אינטגרלי מהליך הנסיעה. נראה כי ממד האקראיות בביצוע פעולה שעשויה להיחשב שימוש, טבוע בדיון בהגדרת תאונת דרכים.

34. אכן, הפעולות השונות שבהגדרת ״שימוש ברכב מנועי״ מקיימות ביניהן יחסי גומלין. לפיכך, יש לבחון את הדברים מנקודת מבט רחבה ובין היתר לבחון שמא הכרה בפעולה מסוימת לא תרוקן מתוכן דרך שימוש אחרת. ברם, לצורך בחינה זו, יש לתת את הדעת לסוגי השימושים המתחרים, כך למשל בית המשפט העליון לא ראה קושי בקביעה כי פעולה שבו בזמן מקיימת גם דרך שימוש של טעינה ופריקה (שמוחרגת משימוש) וגם ירידה מרכב (שמהווה שימוש), תיפול לגדר השימוש המוכר דווקא (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)); מנגד דרך שימוש של "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו" לא יכולה לגבור על החריג של טעינה ופריקה (ע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין, פ"ד סד(1) 272, פסקה 11 (2010)). בהקשר לדיון זה עשויה להתעורר הטענה כי הכרה בניקוי השמשה כשימוש מוכר, עלולה לרוקן מתוכן את המבחנים שנקבעו בהקשר לעיצובו של השימוש שעניינו טיפול דרך. כפי שנקבע בפסיקה, אחד המבחנים לצורך הקביעה אם המדובר בטיפול דרך הוא המבחן הגיאוגרפי ולכן, סיווג פעולת ניקוי השמשה כחלק מנסיעה, עשוי להכניס בדלת האחורית את מה שהוציא השימוש שעניינו ״טיפול דרך״. אינני רואה כך את הדברים. ראשית, דרך השימוש של טיפול דרך אינה בעלת "עליונות" חוקית ביחס ליתר השימושים; שנית, בהגדרת השימוש שהוא טיפול, טבוע היסוד של "דרך", ועל כן אין מניעה כי "טיפול" שאינו "טיפול דרך" ייפול לגדר דרך שימוש אחרת; שלישית, וזה העיקר – יש לבחון את הדברים על רק נסיבותיו של המקרה הנוכחי, בו אין המדובר בטיפול "סתם" אלא בכזה שהיווה הסרת חסם שאפשר את המשך הנסיעה.

35. סיכום ביניים: האירוע שבו נפגע התובע מהווה ״תאונת דרכים״, משום שהוא עונה לדרכי השימוש כניסה/יציאה מרכב ואף "נסיעה". למיותר לציין, בזיקה לדיון לעיל, כי הפעולות שבוצעו על ידי התובע היו למטרות תחבורה. לפיכך, קמה חובה על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו. מכאן נעבור לדיון בשאלת הנזק.

שאלת הנזק

נתונים וקביעות לצורך חישוב ראשי הנזק

36. כללי: התובע יליד 19.4.1969. ביום התאונה – שאירעה ביום 3.7.2012 – היה כבן 43; כיום הוא כבן 52 שנים.

37. הפגיעה והטיפול הרפואי: בסופו של תהליך לתובע נקבעו נכויות בתחום האורתופדי-נוירולוגי וכן בתחום הפסיכיאטרי, זאת במסגרת הליכי מל"ל. חלק משיעורי הנכות נקבעו בנקודות זמן מרוחקות מאירוע התאונה ועל כך נעמוד בהמשך. בשלב זה אסקור את עיקר הממצאים הרפואיים:

התחום האורתופדי-נוירולוגי: מיד לאחר התאונה הובא התובע לבית חולים רמב"ם בחיפה. בתיעוד הרפואי שנערך בבית חולים וגם לאחר מכן, עולה כי התובע נחבל בקרסול שמאל ונגרם לו שבר ספירלי ארוך של פטישון חיצוני עם שבר פטישון אחורי, תזוזה קלה וקיצור של כ-2 מ"מ בשבר בפיבולה. לתובע הותקן גבס ברגלו. התובע המשיך בקבלת טיפול רפואיים לאחר שחרורו מבית החולים, בקופת חולים ובבית החולים. בצילום שנערך לתובע במיון ביום 20.6.2013 נמצאה נפיחות של הרקמה הרכה הקדמית לקרסול, צוין כי ייתכן והיא משנית לסינוביטיס (דלקת) והתובע טופל באמצעות זריקה. במסמך סיכום ביקור מיום 25.7.2013 צוין כי על פי פענוח בדיקת ה-MRI אין סינוביטוס בקרסול אך נמצאו ממצאים נוספים כולל בצקת בעצם ה"נביקולאר" ושינויים הקשורים לשברים. במסמך סיכום ביקור מיום 26.12.2013 צוין כי נראה שיש לכידה של העצב ויש לבצע ניתוח לשחרור העצב. התובע עבר שני ניתוחים – הניתוח הראשון: ביום 18.2.2014 אושפז התובע ליומיים לצורך עריכת ניתוח לשחרור העצב. במסמך סיכום אשפוז צוין כי נמצאה הצטלקות נרחבת של העצב וממצאים נוספים הקשורים לעצב. הניתוח השני: ביום 20.5.2014 אושפז התובע ליומיים לצורך ניתוח בכף רגל שמאל לטיפול בעצב.

סקירת המסמכים הרפואיים מלמדת כי כאביו של התובע יוחסו לא רק לפגיעה הישירה בקרסול, אלא לתסמונת CRPS (תסמונת כאב אזורי מורכב – מ"ע). כך למשל במסמך סיכום ביקור מיום 3.7.2013 צוין כי התמונה נראית סוגסטיבית ל-CRPS וכי עיקר הממצאים נראים כתסמונת כאב. יותר מכך, בסיכום ביקור מיום 8.10.2015 הומלץ לתובע לבדוק אפשרות של השתלת אלקטרודה היקפית לשיכוך כאב. בהמשך, בביקור מיום 6.8.2016 הומלץ על אישור טיפול בקנאביס רפואי. יצוין כי גם לאחר שהתובע עבר שני ניתוחים, במהלך השנים ועד היום הוא המשיך לפנות לעיתים קרובות למיון בי"ח ולהתלונן על כאבים, והוא טופל באמצעות זריקות, אלחוש לעצבים ותרופות. במסגרת קביעת הנכות, לא מונה מומחה בתחום רפואת הכאב, ולכן אין אינדיקציה אם לתובע נותרה נכות בתחום זה, ואם כן – האם יש לזקוף את כל המכאובים שמיוחסים לתסמונת כאב אזורי מורכב, לתאונה. כידוע, מדובר בשאלה רפואית שלהוכחתה נדרשת חוות דעת רפואית. יוער בהקשר זה כי כעולה, בין היתר, מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 2.5.2018, ב"כ התובע טענה בפני הוועדה כי היא "חוזרת ודורשת יועץ מומחה כאב" אך בקשתה נדחתה.

התחום הפסיכיאטרי: משנת 2014 החל התובע להיות במעקב פסיכיאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש טירת הכרמל (ראו מסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר התובע). התובע אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דיכאוני וטופל תרופתית. עוד צוין במסמכים כי התובע מתלונן על חרדות, פחדים, זיכרונות ודמויות מאירוע טראומטי; ולדבריו הוא אינו מסוגל לשבת עם אנשים, עצבני, סובל מסף גירוי נמוך, וסובל מהפרעות שינה קשות ומצב רוח ירוד (ראו מסמך מיום 17.4.2018 מתוך קובץ מסמכים מתיקו הרפואי של התובע – במכלול ת/3). מסוף חודש ינואר 2019 הופנה התובע למרכז לטיפול בנזקי טראומה בבי"ח רמב"ם. במסמך שכותרתו "פניה לביטוח לאומי" שנערך על ידי עו"ס קלינית מבי"ח רמב"ם (מיום 13.2.2019 – במכלול ת/3), צוין כי מצוקתו של התובע באה לידי ביטוי בתסמינים חודרניים הכוללים פלאשבקים וסיוטי לילה, הימנעות מגירויים חיצוניים, קשיי שינה, סף תסכול נמוך, רגזנות, ייאוש, עוררות יתר, איבוד עניין ביחסים עם בני משפחתו, קושי לחוות רגשות חזקים וצורך רב להתבודד. מסמכים שנערכו על ידי המל"ל במסגרת הליכי הנכות, האירו את הדברים באור מעט שונה.

38. נתוני מל"ל: התאונה אירעה במסגרת עבודתו של התובע ועל כן הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ובמסגרת זו הוכרו שלושה חודשי אי-כושר. התובע הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות. (הפרוטוקולים וההליכים בעניין קביעת הנכות צורפו לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי מל"ל).

לתובע נקבעה נכות לצמיתות בשיעור משוקלל של 28%. יצוין כי בעניין קביעת הנכות התקיימו מספר הליכים לרבות הליכי החמרת מצב. נסקור להלן בקצרה את שיעורי הנכות שנקבעו לתובע:

בוועדה רפואית שהתקיימה ביום 24.3.2015 נקבע כי לתובע לא נותרה נכות מבחינה אורתופדית, אך נקבעה לו נכות בשיעור 10% החל מיום 1.10.2014 לפי פריט 34(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). פריט הנכות מתאר "הפרעות הסתגלות לסוגיהן – רמסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה".

קביעת הוועדה הרפואית נסמכה על חוות דעת יועצת בתחום הפסיכיאטריה. בחוות דעת מיום 22.3.2015, צוין כי התובע לא מדווח על סימנים לתסמונת פוסט טראומטית, אין סימני דיכאון מג'ורי, אך קיים קושי תפקודי ניכר וקושי להתמודד עם המגבלה. צוין כי התובע פנה לאחרונה לטיפול פסיכיאטרי ומטופל בתרופות להרגעה שמשפיעות חלקית. במסגרת בדיקה נוירופסיכולוגית שנערכה לתובע ביום 7.9.2015 מטעם המל"ל (צורפה למסמכי מל"ל), נמצא כי התובע סובל ממצוקה נפשית (חרדה, דיכאון) ומירידה מסוימת בתפקודו הקוגניטיבי, אבל לא בחומרה שהוא מנסה להציג, הן מבחינה נפשית והן מבחינה אינטלקטואלית. צוין כי ההערכה היא שקיים מרכיב בולט של רווח משנה מקיומה של בעיה נפשית או פיזית. נשלים את התמונה בהקשר זה ונציין כי בחוות דעת רפואית נוספת של רופאה פסיכיאטרית יועצת מטעם המל"ל מיום 18.6.2017, אשר הוגשה במסגרת תביעת התובע להחמרת מצב, צוין כי ההתרשמות היא כי לתובע אינטליגנציה גבולית, כי קרוב לוודאי קשיי ההתמודדות היו קיימים עוד קודם לתאונה, וכי בעבר נמצא נוהג ומתפקד וזאת בניגוד לדברים אותם מסר. עוד צוין כי בבדיקתו דיבר התובע בקול בכייני, התלונן על מצבו, תיאר תופעות סומטיות שונות, גילה חשיבה קונקרטית; ודיווח שאשתו "עזבה" אותו. יצוין עוד כי הוועדה הרפואית התייחסה לחוות דעת שהציג התובע אך לא קיבלה את מסקנתה. הוועדה צינה כי התרשמה מקיומה של הפרעה גבולית וקושי תפקודי עוד קודם לתאונה וכי התובע מתקשה להתמודד עם מצבו. כן צוין כי לא ברור עד כמה ובאם יש מגבלה גופנית; וכי כיום קיימת בעיה כלכלית הנובעת מהקשיים בתפקוד שקשורים למצבו הראשוני ולאו דווקא לפגיעה ולאירוע עצמו.

על קביעת הוועדה מיום 24.3.2015 הוגש ערר, שלא הביא לשינוי הקביעה.

בהמשך, ביום 28.3.2017 הגיש התובע תביעה להחמרת מצב, שגם לגביה התקיימו מספר הליכים. בסופם של הליכים אלו, נקבעה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% (שכוללת את הנכות בשיעור 10% שנקבעה בפן הפסיכיאטרי), וזאת החל מיום 2.4.2017. מלבד הנכות הפסיכיאטרית נקבעו לתובע שיעורי הנכות הבאים שקשורים לפגיעה ברגל:

10% לפי פריט 32(4)(ב) לתוספת לתקנות בגין: " פגימה בעצב COMMON PERONEAL הפרעה תפקודית בינונית – חולשת דורסיפלקסיה של כף הרגל בדרגה 3/5".

10% לפי פריט 29(6)(א-ב) לתקנות. קביעה זו נסמכה על יועץ בתחום הנוירולוגיה מטעם המל"ל שמצא כי התובע סובל מפגיעה תחושתית בכף רגל שמאל עם כאבים משמעותיים. פריט הליקוי שעל בסיסו נקבעה הנכות מבטא "פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים או בשרירים", בדרגת ביניים בין מצב קל של "הפרעה תחושתית בלבד, בלא טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי", לבין מצב חמור יותר שמתבטא ב"הפרעה תחושתית המלווה בכאב, בלא חולשת שרירים בבדיקה הקלינית, בלא אטקסיה או הפרעה ביציבות; עם טיפול תרופתי כרוני ייעודי לכאב נוירופתי, במשך חצי שנה לפחות; כולל תיעוד של גורם רפואי על התגובה לטיפול".

יצוין כי בוועדה הרפואית מיום 15.7.2019, הוחלט להפעיל את תקנה 15 בשליש ולנכות הרפואית הוסף שיעור 9.033%, ובסה"כ – 37% במעוגל.

[במאמר מוסגר יצוין כי הליכי החמרת מצב מוסדרים בסימן ג' לפרק השני של התקנות ומוגדרים שם כ"דיון מחדש". תקנה 36א(א) לתקנות קובעת כי נפגע רשאי להגיש בקשה לדיון מחדש בדרגת נכותו, בחלוף ששה חודשים מאז שנקבעה לאחרונה דרגת הנכות, ובלבד שרופא שהוסמך לצורך הליך זה אישר בכתב כי "הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה". תקנה 37א' לתקנות הנכות קובעת כי לא תיקבע דרגת נכות מחדש "בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש", אלא במקרים מיוחדים שצוינו בתקנה].

39. לפי קביעת מל"ל, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור 28% (ללא הפעלת תקנה 15) והיא הנכות המחייבת לצורך ההליך. קביעה זו מחייבת לצורך הליך זה משום שהיא קביעה "על פי דין" במובן סעיף 6 לחוק פלת"ד. בסיכומיו, העלה התובע טענות מטענות שונות לגבי קביעת שיעורי הנכות על ידי מל"ל. אין להידרש לטענות אלו כלל. הדרך שעומדת בפני התובע להשיג על קביעת המל"ל היא לבקש להביא ראיות לסתור או לבקש מינוי מומחים במקרים מסוימים (ת"א (שלום קריות) 45876-11-17 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 3.10.2019)). לא זה ולא זה עשה התובע, ועל כן אין להישמע לטרוניתו לגבי קביעת הנכות על ידי מל"ל. זאת ועוד, לאור העובדה שמדובר בקביעה על פי דין, אין נפקות לחוות הדעת השונות שנערכו על ידי מומחים מטעם התובע אליהן הוא הפנה במהלך סיכומיו. בהקשר לכך, אין גם להידרש לחוות דעת של רופא תעסוקתי שנערכה בעניינו ואליה הפנה בסיכומיו (סעיף ה לסיכומי התובע; ראו גם החלטתי בנדון מיום 26.4.2020). מעבר לכך, שאלת השלכת המצב הרפואי על תפקודו של התובע, הוא עניין שנתון להערכת בית המשפט.

40. הנכות התפקודית: כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה בקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). כידוע, קביעתה של הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010) (להלן: עניין שלמייב)).

41. כעולה מן הראיות לתובע אין השכלה פורמלית ואינו יודע קרוא וכתוב. המגבלות מהן סובל התובע הן בשני מישורים: מגבלה במישור הגוף ומגבלה במישור הנפש. כל מגבלה לעצמה היא במערכת מרכזית בחייו של אדם ופגיעה בה משפיעה על התפקוד בפעילות החיים היומיומית, לא כל שכן בתפקוד במסגרת תעסוקתית. שילובן של שתי המוגבלויות, לא מקל על כושר תפקודו של התובע. שניים מן הליקויים בגוף שנקבעו על ידי מל"ל, הם בגין הפגיעה ברגל, ועל רקע זה טוענת הנתבעת כי קיימת חפיפה שיש בה כדי להשליך על הערכת הנכות התפקודית. אני מקבל טענה זו באופן חלקי. ראשית, עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות ובפרט הפרוטוקול מיום 2.5.2018 (שבו הוספה הנכות בגין הפגיעה הנוירולוגית לפי פריט 29 לתקנות) מלמדת כי הנכויות שנקבעו (לפי פריטים 29(6) ו- 32(ב)), היו שתיהן בגין הפגיעה ברגל. שנית, הליקויים מצויים תחת הפרק השלישי לתקנות שדן "בתסמונות נוירולוגיות", כלומר שתיהן בגין פגיעה נוירולוגית ברגל. שלישית, הליקוי שבסעיף 29(6) מתאר "פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים או בשרירים" והליקוי בסעיף 32 דן בעצבי הגפיים התחתונות ומבטא "הפרעה תפקודית". חפיפה חלקית זו תילקח בחשבון, לצד יתר הנתונים, בהערכת הנכות התפקודית.

בעדותו וכן בסיכומים מבקש התובע לצייר את עצמו כשבר כלי וכמי שאין לו יכולת לתפקד כלל, וכי מצבו זה יש לזקוף לתאונה. אין בידי לקבל תיאור זה. אין ספק כי לאחר התאונה התרגשו על התובע אירועים ששינו את מהלך חייו. כפי שעולה מעדותו, כיום חי בנפרד מזוגתו, קיים נתק בינו לבין ילדיו, ולדבריו ילדיו מתנכרים לו, בעוד שהוא שלח אותם "לבתי הספר הכי טובים" (עמ' 27, ש' 17 ואילך). לגישתו הסובייקטיבית התאונה גרמה למצב דברים זה. אלא שבין חווייתו הסובייקטיבית של התובע כי עולמו חרב עליו לאחר התאונה, לבין המסקנה כי הדבר הוא תוצאה מהתאונה – הדרך רחוקה. בהערכת הפן התפקודי, יש לתת את הדעת להשלכת התאונה על התובע ולנסות להפריד גורמים שהם תולדה של התאונה לבין גורמים שאינם קשורים לתאונה – העובדה כי הם התרחשו לאחר התאונה לא הופכת אותם לתוצאה הנובעת סיבתית (ומשפטית) מן התאונה.

מטבע הדברים, בשאלת הנזק ההסתמכות היא יותר על נתונים אובייקטיביים מאשר השקפה סובייקטיבית. מובן כי תהיה זו דרישה בלתי אנושית "לדרוש" מהתובע שיערוך הפרדה בין שיעור הנכות שנגרם לו בתאונה, לבין תחושותיו הסובייקטיביות למידת הסבל שהוא חש כיום, ולתחושתו שהתאונה היוותה את "קו פרשת המים" מבחינתו, כנטען בסיכומיו (סעיף 41 לסיכומי התובע). אך כאמור, אמות המידה של הפיצוי הן אובייקטיביות, ומובן כי בפן האישי – נסיבות חייו של התובע ובכללן העובדה כי אשתו עזבה את הבית וילדיו אינם בקשר איתו, יכולות היו לקרות גם ללא קשר לתאונה כלשהי.

זאת ועוד, במהלך הדיונים בהערכת נכותו של התובע על ידי המל"ל, נרמז ואף צוין במפורש כי התובע נוטה להאדיר את נזקיו ועולים סימנים לניסיון הפקת רווח משנה (ראו בין היתר, חוות דעת מטעם יועצת פסיכיאטרית של המל"ל מיום 22.3.2015 ו- 18.6.2017; פרוטוקול הוועדה הרפואית מהתאריכים 2.5.2018, 25.2.2019).

המגמה האמורה קיימת גם ביחס למגבלות הפיזיות. אמנם הליקוי בגינו נקבעה דרגת הנכות במל"ל בפן האורתופדי-נוירולוגי הוא בשל פגיעה בעצב תחושתית עם כאבים משמעותיים, אך נקבעה הפרעה תפקודית בינונית. זאת ועוד, בעוד שבפני הוועדות הרפואית של המל"ל טען התובע כי הוא מתקשה מאוד ללכת ללא היעזרות בקביים (ראו למשל פרוטוקול ועדה רפואית מיום 17.2.2015), התובע הסביר גם בפני המל"ל וגם בעדותו בבית המשפט כי לאחר קבלת זריקות הוא מצליח להתהלך ללא קביים (עמ' 27 ש' 13-12; עמ' 28 ש' 31). יוער עוד, כי התובע תועד על ידי חוקרי מל"ל כמתהלך ללא קביים, מקום שהוא טוען כי אין באפשרותו להתהלך ללא קביים (ראו התיעוד המצולם נ/8 שהוגש ללא התנגדות התובע). לצד כל אלה, התובע מחזיק עד היום רישיון נהגיה לרכב פרטי, טרקטור, משא כבד וגורר תומך (נספח י"א לתצהיר התובע), ועולה מדבריו כי הוא עושה שימוש בכלי רכב (עמ' 30, ש' 4).

לאחר ששמתי לנגד עיני שיקולים אלו, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור – 25%, ואת הגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור תואם.

הואיל ובקביעת שיעור הנכות התפקודית, התבססתי על נתונים אובייקטיבים ופחות על נתונים ותחושות סובייקטיביות של התובע, הרי בכך יש מענה חלקי לטענת הנתבעת לחובת התובע להקטנת נזק. אשר לטענה הקונקרטית שהעלתה הנתבעת כי התובע לא פנה לשיקום – לא הוכח מה הייתה מניבה פניה שכזו וכיצד הדבר היה משליך את הפיצוי; ויודגש כי הואיל ובטענת להקטנת נזק עסקינן, הנטל להוכיחה מוטל על הנתבעת.

42. תעסוקה ונתוני שכר לפני התאונה: התובע עבד אצל המעסיקה החל מיום 1.5.2005 ועד למועד התאונה. למעט אפיזודה של שבועיים (2.10.2012 עד 18.10.2012) לאחר התאונה בה שב התובע לעבוד אצל המעסיקה – לא עבד מאז בעבודה כלשהי. ביום 14.4.2013 פוטר התובע סופית מעבודתו (ראו המסמכים שצורפו לתצהיר התובע – ד', ה'). אמנם במכתב השימוע שנשלח לתובע צוין כי אחת הסיבות לפיטורין היא חוסר שביעות רצון מתפקודו, אך בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, דברים אלו לא סותרים את הטענה כי פיטוריו הם על רקע הפגיעה, שכן אין האמור כדי לשלול את המסקנה כי חוסר התפקוד הוא תולדה של המצב הרפואי. באותו מכתב עצמו צוין כי התובע נעדר מספר חודשים. עובדה זו בצירוף מצבו הרפואי ונכותו הזמנית סמוך לתאונה, מוליכים בבירור למסקנה כי קיים קשר בין התאונה לבין הפיטורין. מאז פיטוריו ועד היום לא עבד התובע בעבודה כלשהי. עם זאת, אין לשמוע ממסקנה זו, כי התובע לא יכול היה לעבוד בעבודה כשלהי או כי מצב דברים זה הוא תוצאה בלעדית של התאונה, שכן כפי שנקבע – הגריעה מכושר השכר, היא בשיעור שאיננו מלא.

עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע ת/3 מעלה כי ממוצע שכרו של התובע ברוטו בשלושת החודשים שקדמו לתאונה עמד על סך של – 8,300 ₪; סכום זה כשהוא משוערך להיום מסתכם בסך של כ – 8,500 ₪ ברוטו, בניכוי מס הכנסה – 8,230 ₪.

לגבי בסיס השכר לצורך חישוב ההפסדים, אינני מקבל את טענת התובע כי יש לערוך את חישוב ההפסד לעבר לפי בסיס שכר של 11,024 ₪. החישוב יבוצע על פי השכר לפני התאונה. כמו כן, אינני מקבל את ההערכה כי עם הזמן שכרו של התובע היה עולה, זאת בהיעדר ראיה או נתון כלשהם עליהם ניתן לבסס קביעה זו; ובהינתן שהתובע היה כבן 43 בזמן התאונה והיה מצוי בפרקים מתקדמים בכתיבת סיפור חייו. ייתכן אף שבנקודת הזמן בה התרחשה התאונה, עם התקדמות הגיל הייתה חלה ירידה בשכר (למשל חוסר יכולת לעבוד עבודות נוספות וכו'), וגם בכך יש להתחשב. לפיכך, גם לצורך החישוב לעתיד בסיס השכר יהיה 8,230 ₪.

חישוב הנזק

43. נזק לא ממוני – בשים לב לגילו של התובע, ימי האשפוז ושיעור הנכות הרפואית – סכום הפיצוי 48,741 ₪.

44. הפסד שכר לעבר – לצורך חישוב הפסד זה יוער, כי נקודת המוצא שעסקינן בנזק מיוחד אשר טעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). סבורני כי בשים לב למהות התאונה ולמגבלות שהותירה, עלה בידי התובע להוכיח כי נגרמו לו הפסדים בעבר, אך לא בהיקף לו הוא הוא טוען.

כאמור, לתובע נקבעו נכויות זמניות על ידי מל"ל. מסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת לגבי שיעורי הנכות הזמנית (סע' 91 לסיכומי התובע; עמ' 13 לסיכומי הנתבעת). עיון בשיעור הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל מלמד כי הם תואמים באופן כללי, את מגבלות התובע הזמניות כפי שהדבר משתקף מהמסמכים הרפואיים; ואין בכך שום הפתעה משום שלרוב נכויות זמניות במל"ל נקבעות בזיקה למצבו של הנפגע בתקופות השונות. כך למשל, בתקופות הסמוכות לניתוחים שעבר, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100%. לפיכך, הפסד השכר לעבר יחשוב בהתאמה לנכויות הזמניות. זו גם הדרך בו נקטו הצדדים ואף נראה שהצדדים אינם חלוקים באופן מהותי לגבי אופן עריכת החישוב ותקופות החישוב (ראו בסיכומי הצדדים שם). המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא לגבי בסיס החישוב. יצוין עוד כי לצד טעויות בציון השנים, נראה שנפלה טעות בסיכומי התובע לגבי שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, בהם היה התובע באי כושר מלא ולא בנכות זמנית של 30% (ראו סע' 91.1 בסיכומי התובע).

בהתאם לקביעות בפרק זה, את הפסד השכר לעבר יש לחשב לפי הפירוט שלהלן.

תקופה ראשונה – מיום התאונה ועד ליום 2.10.2012 (שלושה חודשים). בתקופה זו היה נתון התובע באי-כושר מוחלט ולא עבד ולכן הוא זכאי לפיצוי. ואולם, עיון בתלושי השכר לתקופה זו (נספחים ד'3 לתצהיר התובע) מלמד כי התובע קיבל שכר מלא ובתלושי השכר צוין במפורש כי מדובר ב"משכורת". לפיכך לתובע לא נגרם הפסד בתקופה זו (יוער כי לפי חוות דעת האקטואר לא נוכה סכום בגין דמי פגיעה). התובע טוען כי בניגוד למה שצוין בתלוש, את שקיבל היה ע"ח ימי מחלה. לתמיכה בטענתו צירף התובע מכתב מב"כ המעסיקה מיום 1.6.2020 בעקבות פניית באת כוחו, בו צוין כי "עבור החודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2012 שולם [לתובע] שכר עבודה על בסיס ימי מחלה לפי הצבירה המקסימאלית בדין, כאשר בחודש יולי שולמה לו הבראה ותמורת חופשה לבקשתו ובחודש ספטמבר שולמה לו "משכורת 13" (ראו בנספחים ד' 3לתצהיר התובע). לא הובהר מדוע אם כך, בתלוש דווח על הסכומים שהתובע קבל כשכר.

למרות שהתובע לא הבהיר את תביעתו לגבי חודשים אלו, לאמיתו של דבר הוא תובע בגין הפסד בגין ניצול ימי מחלה. גם אם אצא מתוך הנחה כי הסכומים שקיבל התובע בשלושת החודשים לאחר התאונה הם בגין ימי מחלה, אינני סבור שיש לפסוק לתובע סכום כלשהוא בגין כך. אבהיר – הפסד בגין ניצול ימי מחלה שצבורים אצל המעסיק יכול לבוא לידי ביטוי בשני מובנים: האחד, הפסד הגלום באפשרות שהניזוק יזדקק בעתיד לימי מחלה אשר נוצלו עלי-ידו בשל פגיעתו; השני, הפסד בגין ימי מחלה שצבורים לעת פרישה בהתאם לנהוג ביחסי העבודה בין העובד-הנפגע לבין מעסקיו (ע"א 587/89 רוזנשטיין נ' כהן (פורסם בנבו, 22.12.1993); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף (1997) בעמ' 1014)). לא ברור על בסיס מה מבוססת טענת התובע לפיצוי בגין ניצול ימי המחלה. מלבד הטענה כי השכר שולם ע"ח ימי מחלה, התובע לא הביא ראיה כלשהי להפסד באף אחד מן המובנים. יתרה מכך, התובע לא חזר לעבודה כלשהי לאחר התאונה, כך שלא ניתן לדבר על הפסד במובן השני. לגבי פדיון אפשרי של ימי המחלה, לא הובאה ראיה כלשהי לכך שהתובע הפסיד בעקבות ניצול ימי המחלה. בנסיבות אלו, אין לפסוק פיצוי לתקופה זו.

תקופה שניה – מיום 2.10.2012 ועד ליום 31.11.2012. המדובר בתקופה של חודשיים במהלכה עבד התובע שבועיים ולאחר מכן שוב הפסיק לעבוד. הפיצוי בגין חודש וחצי לפי נכות זמנית 30% – 3,704 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 4,031 ₪.

תקופה שלישית – הפסד לפי 20% נכות זמנית מיום 1.11.2012 עד ליום 31.3.2013 (4 חודשים). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך 6,584 ₪ (8,230 X 4 חודשים X 20%), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 7,153 ₪.

תקופת רביעית – הפסד לפי 10% נכות זמנית מיום 1.4.2013 עד ליום 18.2.2014 (10.5 חודשים במעוגל). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך של 8,642 ₪ (8230 ₪ X 10.5 חודשים X 10%), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 9,323 ₪.

תקופה חמישית – הפסד לפי 100% נכות זמנית מיום 19.2.2014 עד ליום 31.3.2014 (1.5 חודשים במעוגל). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך של 12,345 ₪ (8230 ₪ X 1.5 חודשים), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 13,243 ₪.

תקופה שישית – הפסד לפי 50% נכות זמנית מיום 1.4.2014 עד 31.5.2014 (2 חודשים). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך של 8,230 ₪ (8230 ₪ X 2 חודשים X 50%), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 8,817 ₪.

תקופה שביעית – הפסד לפי 100% נכות זמנית מיום 1.6.2014 עד 30.9.2014 (4 חודשים). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך של 32,920 ₪ (8230 ₪ X 4 חודשים), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 35,179 ₪.

תקופה שמינית – חישוב לפי 10% נכות מיום 1.10.2014 (מועד קביעת הנכות הצמיתה לפני החמרת המצב) עד יום 1.4.2017 (מועד קביעת החמרת המצב). ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך 24,690 ₪ (8,230 X 30 חודשים X 10%), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 26,015 ₪.

תקופה תשיעית – לפי 25% (הנכות התפקודית לפי קביעתי) מיום 2.4.2017 (מועד קביעת הנכות בעקבות החמרת המצב) ועד היום. ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך 96,703 ₪ (8,230 X 47 חודשים במעוגל X 25%), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 98,662 ₪.

סה"כ הפסד שכר לעבר 202,423 ₪.

45. הפסד בגין כושר ההשתכרות לעתיד – בעת התאונה היה התובע כבן 43, כיום הוא כבן 52. לאור הקביעה בדבר הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, אני סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי לפי חישוב אקטוארי מלא (מקדם ההיוון – 146.7; בסיס שכר – 8,230 ₪; נכות תפקודית של 25%). לפיכך, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות – 301,835 ₪.

46. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה – ראש נזק זה יחושב לפי 12.5% מהפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד (504,258 ₪), מכאן שהפסדי הפנסיה מסתכמים בסך 63,032 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013).

47. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור של כ- 28% ולנכות זו השפעה על תפקוד התובע. כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע, סמוך לאחר התאונה רגלו הושמה בגבס, לאחר מכן הוא עבר טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים רבים. בהמשך עבר התובע שני ניתוחים ברגל, והוא התקשה לדרוך וללכת על הרגל. מל"ל קבע לתובע נכויות זמניות של 100% לתקופה מצטברת כוללת של מספר חודשים. לא יכולה להיות מחלוקת כי סמוך לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מוגבר מבני משפחתו. כמו כן, לתובע נקבעה נכות בתחום הפסיכיאטרי, וגם למצבו הנפשי עשוי להיות השפעה על תפקודו והתמודדויותיו בחיי היומיום, ברם, עם חלוף הזמן והתייצבות במצבו הרפואי של התובע, הצורך הענייני בעזרה שניתן לשייכו לתאונה – הלך ופחת.

אחיו של התובע מר יאסר אחמד (להלן: יאסר), וגיסתו גב' לובנה אחמד (להלן: לובנה), הגישו תצהירים והשניים העידו לפניי לגבי הסיוע שהעניקו לתובע. בתצהירה של לובנה (ת/5) היא תיארה כי מאז שנישאה לאחי התובע, חאלד, היא מטפלת בתובע. היא ציינה כי היא וזוגה מתגוררים בקרבת ביתו של התובע, והיא זו שעורכת לתובע את הקניות ומבשלת עבורו. לובנה ציינה כי היא ויתר אחיותיו של התובע אף עמלות על עבודות משק הבית (ראו גם תצהיר יאסר ת/2 סעיף 12). כן העידה לובנה שהיא מסייעת לתובע בהכנת התרופות (עמ' 32 ש' 24-23). אני מקבל את טענת השניים כי הם מסייעים לתובע, אשר בעקבות המשבר בחייו האישיים עבר להתגורר בבית הוריו, אולם לא בהיקף המתואר על ידם (ואפרט בהמשך). בכפוף להערה זו, כעולה מעדויותיהם של יאסר ולובנה, העזרה לה נזקק התובע היא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג' – לעבר לעתיד (ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989)).

מן העבר השני יש לתת את הדעת למספר שיקולים: א) העזרה שבני המשפחה מושיטים לתובע, לא נובעת באופן בלעדי ממצבו הרפואי שנגרם כתוצאה מהתאונה; ב) התובע חי לבד ללא משפחה, לאחר שנפרד מזוגתו ולדבריו קיים נתק עם ילדיו. לכן, ניתן לזקוף חלק מן העזרה שמוענקת לו, למצבו האישי ולא למצבו הרפואי דווקא; ג) בגיל מתקדם יותר בלאו הכי יהיה התובע זקוק לעזרה חלקית (ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה(3) 119, 122 (1991)). ד) חלק מן התיאורים לגבי הסיוע הם מוגזמים, כך למשל לא ברור מדוע התובע לא מסוגל לבצע פעולות פשוטות כמו קניות ונטילת תרופות.

בהקשר זה אין לקבל את הערכת יאסר כי העזרה החודשית הקבועה לתובע היא לא פחות מ- 5000 ₪, מה גם שהוא מזכיר בהקשר זה תשלום חוב ארנונה לרשות המקומית, שלא ברור מדוע הנתבעת צריכה לשאת בו (סעיף 12 לתצהיר יאסר). בסיכומיו, הוסיף התובע וטען טענות מן היקב ומן הגורן בעניין הוצאות שאינן קשורות לעניין ועל כן לא אתייחס אליהן (סע' 96-102 לסיכומי התובע).

לאור השיקולים שפירטתי לעיל, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של 100,000 ₪.

48. הוצאות לעבר ולעתיד – הטענה להוצאות בעבר היא טענה לנזק מיוחד שטעון הוכחה. בתצהירו של התובע (ת/3 סעיפים 69-67) ובסיכומיו (סעיפים 95-93) הוא פירט את הוצאותיו עבור נסיעות וטיפולים רפואיים. אדון להלן בכל אחד מרכיבי ההוצאות הנטענות.

הוצאות נסיעה: התובע טען כי יאסר, שעובד כנהג מונית, הסיע אותו לטיפולים הרפואיים, ולעתים נסע במונית אחרת (עמ' 29 ש' 32). בתצהירו של יאסר וכן בעדותו בבית המשפט הוא ציין כי הסיע את התובע לכל הטיפולים הרפואיים והבדיקות, בין היתר למרפאת כאב בבי"ח רמב"ם, לביטוח הלאומי, לטיפול הידרותרפיה בקיבוץ מזרע ולרופאים פרטיים (עמ' 20). יאסר מציג תחשיב שלפיו הוצאות הנסיעה של התובע מסתכמת בסך 88,400 ₪ (בעבר). תחשיב זה מבוסס על הסעה במונית לטיפולים הרפואיים ליעדים שונים שהוא מציין. אין בידי לקבל תחשיב זה. ראשית, התחשיב מבוסס על תדירות טיפולים רפואיים (לפחות 250 פעמיים לזריקות; נסיעות לרופא משפחה בין פעם לפעמיים בחודש וכך הלאה), אך לא הונחו ראיות לביסוס הטענה לתדירות הנסיעות. מנספח ט שצורף לתצהיר התובע ת/3 עולה כי הוא ביקר במרפאות ביה"ח כ-120 פעמים; מפירוט עדכני שהגיש התובע (ת/7) לגביו הטיפולים שעבר בבי"ח רמב"ם עולה כי ביקר 8 פעמים נוספות בביה"ח בתקופה האחרונה; אך נתונים אלו רחוקים מלכסות את התדירות לה טוען התובע. שנית, ובזיקה לקביעותיי בעניין מצבו של התובע, לא הוכח כי כל הנסיעות היו לטיפולים רפואיים ונפשיים שקושרים לתאונה. שלישית, לא הונחו ראיות או תחשיב בדבר האופן בו חושבה עלות הנסיעה. רביעית, לא הוצגו חשבוניות ולו לגבי חלק מן הנסיעות, במיוחד לאור טענת יאסר, שהוא נהג מונית, כי הסיע את אחיו. חמישית, כלל לא בטוח שלצורך הנסיעות לטיפולים הרפואיים (לפחות לחלקם) היה צורך בנסיעה במונית, זאת בהינתן העובדה כי רישיון הנהיגה של התובע לא נשלל והוא יכול לנסוע ברכב פרטי ולא במונית. הדבר אף נופל לחובת התובע להקטין את נזקו.

הנתבעת טענה בסיכומיה (עמ' 16-15 לסיכומי הנתבעת), כי כל הנסיעות לטיפולים מכוסות על ידי המל"ל והיה על התובע לקבל החזר מהמל"ל. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אם הגיש את הקבלות בגין הנסיעות למל"ל, הוא השיב בחיוב ואף ציין שקיבל החזר חלקי, אך לא ידע לנקוב בגובה ההחזר (עמ' 29 ש' 24-21; עמ' 30 ש' 9).

הוצאות בעבור טיפולים רפואיים: התובע צירף לתצהירו קבלות בעבור הוצאות בגין טיפולים רפואיים שסכומן המצטבר 5,578 ₪ (קופת חולים וקבלה ע"ס 150 ₪ בעבור הידרותרפיה). בתצהירו של התובע ציין כי בשנה האחרונה שולמו לו ההוצאות בעבור הטיפולים הרפואיים, וכי להערכתו נותר סכום של 10,000 ₪ שטרם הוחזר לו (סעיף 71 לתצהיר התובע). אין צורך לומר כי ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל וקופת חולים. עם זאת, ניתן להניח כי יהיו הוצאות עודפות מעבר לאלו המכוסות על ידי מל"ל וקופת חולים.

לאור שהצבתי לנגד השיקולים דלעיל, אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 45,000 ₪.

סיכום

49. ריכוז ראשי הנזק:

נזק לא ממוני 48,741 ₪
הפסד שכר לעבר 202,423 ₪.
הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות (עתיד) 301,835 ₪.
הפסד הפרשות המעביד לפנסיה 63,032 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 100,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד 45,000 ₪.
סה"כ 761,031 ₪.

50. נזקיו של התובע מסתכמים אפוא בסך של 761,031 ₪.

51. ניכוי תשלומי המל"ל:

הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית שגם צורפה לתצהיר התובע (נספח כ') מעודכנת לשנת 2019; ביום 21.10.2020 הגישה הנתבעת חוות דעת אקטוארית מעודכנת לשנת 2020 (ראו החלטתי בפרוטוקול הדיון מיום 25.10.2020 עמ' 10 ש' 30-28). לאחר הגשת הסיכומים הגישה הנתבעת חוות דעת אקטוארית מעודכנת לשנת 2021. בהחלטתי מיום 25.1.2021 הוריתי לתובע למסור הודעה ככל שהוא מסתייג מחוות הדעת המעודכנת. בתגובתו טוען התובע כי הוא מתנגד להגשת חוות הדעת האקטוארית המעודכנת וטען כי חוות הדעת הוגשה באיחור וללא קבלת רשות מבית המשפט; וכי נפגעו זכויותיו הדיוניות. מנגד, הנתבעת טענה שאין המדובר בראיה חדשה אלא בעדכון לחוות הדעת שכבר הוגשה.

דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי חוות הדעת המעודכנת, היא ראיה ככל ראיה והיה על הנתבעת לקבל רשות מבית המשפט לשם הגשתה, בשים לב למועד בו הוגשה. עם זאת, בשים לב לך שהנתבעת הגישה בעבר חוות דעת שעודכנה מעת לעת, נראה כי ראוי כי בפני בית המשפט תעמוד חוות דעת מעודכנת למועד מתן פסק דין. מה גם, שעיון בחוות הדעת, מלמד כי אין היא כוללת נתונים חדשים מלבד עדכון הסכומים. להמחשה – ההפרש בין חוות הדעת האקטואריות לשנים 2020 לעומת 2021 עומד על סך של כ-8,000 ₪ בלבד.

על פי חוות הדעת המעודכנת, הסכומים שהתובע קיבל ויקבל בעתיד מהמל"ל בגין התאונה מסתכמים בסך 699,175 ₪.

הפיצוי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך 61,856 ₪.

52. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 61,856 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,408 ₪ וכן הוצאות בסך של 1,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
5129371
54678313המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ג אדר תשפ"א, 25 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

עורכת הדין לא ייצגה בתיק בית משפט זהה

לקבלת ייעוץ משפטי ממוקד, אסטרטגי ובניית תוכנית פעולה, התקשרו -0733-752-766 או השאירו פרטים וניצור קשר עוד היום

אריאלה גפן – משרד עורכי דין

מאמרים נוספים מאת עורכת הדין אריאלה גפן

תאונות אופנוע ונזקי גוף: החשיבות של התמודדות נכונה עם הפציעות

תאונות אופנוע הן מהסוגים המסוכנים ביותר של תאונות דרכים, במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף חמורים. רוכבי אופנוע נמצאים בסיכון גבוה יותר לפציעות קשות בהשוואה לנהגים ברכב סגור, בשל חשיפתם הפיזית המלאה במהלך התאונה. במקרה של תאונת אופנוע, ההשלכות עלולות להיות חמורות מאוד ולדרוש טיפול רפואי מיידי ונכון.

תמונת צילום רנטגן המציגה שבר ביד. התמונה מציגה את השבר בעצמות היד באופן ברור, ונראית כמו סריקת רנטגן רפואית עם פרטים של העצמות וקו השבר הנראה לעין.
מאמרים משפטים

שבר ביד מתאונת דרכים? – כל מה שצריך לדעת

במאמר זה נדון בתאונות דרכים עם נזקי גוף, ובפרט בשברים ביד. נסקור את הסיבות העיקריות לתאונות, תסמינים ואבחון שברים, דרכי הטיפול האפשריות ותוצאות אפשריות של טיפול לא נכון. כמו כן, נפרט על ההיבטים המשפטיים הקשורים לתאונות דרכים והצורך בקבלת פיצויים. המאמר כולל מידע חיוני לנפגעים ועצות מועילות להחלמה ושיקום.

צרו קשר עוד היום

עורכת הדין אריאלה גפן תשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה

עורך דין תאונות דרכים
small_c_popup.png
עורך דין תאונות דרכים

אל תוותרו על הזכויות שלכם

אם נפגעת או נפצעת מגיע לך פיצוי כספי.

השאירו פרטים להערכת הפיצוי הכספי שמגיע לך ועורכת הדין אריאלה גפן תיצור קשר בהקדם

small_c_popup.png

אריאלה גפן - משרד עורכי דין

נפגעתם בתאונת דרכים? אולי אתם זכאים לפיצוי כספי

אנא מלא את הטופס ונחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן